פסק-דין בתיק תא"מ 52087-08-10

בפני תביעה לתשלום פרמיה בסך של 28,300 ש"ח בגין חוזה ביטוח.

העובדות הרלוונטיות

התובעת הינה חברה העוסקת בעסקי ביטוח. הנתבעת הייתה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בעלת מפעל לייצור ושיווק טחינה וחלבה, אשר פעל באזור התעשייה בקריית מלאכי.

במהלך חדש מאי 2003, או בסמוך לכך, הופקה לנתבעת פוליסת ביטוח (להלן: "הפוליסה") לביטוח עסקיה של הנתבעת ואשר כללה ביטוח בגין סיכוני אש, פריצה, חבות מעבידים ועוד. במהלך תקופת הביטוח, ביום 9.7.03, ארעה פריצה למפעל הנתבעת ובמהלכו נגנבו ממנה פרטי ציוד שונים. בעקבות הפריצה דרשה הנתבעת פיצוי על יסוד הכיסוי בפוליסה. התובעת הכירה בחבותה לפי הפוליסה ובשיק מיום 9.10.03, שילמה לנתבעת סך של 69,686.78 ש"ח. בספח השיק אשר הועבר לנתבעת, הובהרו תחשיבי התובעת וצוין כי מנזקי הנתבעת עקב הפריצה מופחת סך של 23,713.22 ש"ח "ניכוי בגין חוב פרמיה פתוחה".

הנתבעת לא השלימה עם התגמולים שקבלה והגישה תביעה נגד הנתבעת ונגד חברת המזרח סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "הסוכנות"), היא סוכנות הביטוח באמצעותה נערכה הפוליסה (ת.א. 12074/04 בבימ"ש השלום בתל אביב). ביום 22.1.09 ניתן פסק דין בתביעה זו (להלן: "פסק הדין") ובמסגרתו נקבע כי הסוכנות התרשלה בעריכת הפוליסה ולא הקפידה ליתן לנתבעת את מלוא הכיסוי הביטוחי אותו בקשה הנתבעת. כיוון שהתובעת, נוסף להיותה המבטחת לפי הפוליסה, ביטחה את הסוכנות בביטוח אחריות מקצועית, הרי שבכובעה זה כמבטחת הסוכנות חויבה התובעת בפסק הדין לשלם לנתבעת פיצויים בסך 133,713 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות ושכ"ט עו"ד .

במסגרת תחשיב הפיצוי המגיע לתובעת בפסק הדין, קבע בית המשפט כי התובעת איננה רשאית להפחית מסכום הפיצויים את חובה של הנתבעת בגין הפרמיה, שכן החיוב בפיצויים מתבסס על רשלנות הסוכנות וחבות התובעת כמבטחת הסוכנות ולא על הפוליסה דנא. בהתאם, חייב בית המשפט את התובעת בפסק הדין לשלם את מלוא נזקי הנתבעת. על רקע זה הוגשה תביעה זו.

תמצית הטענות

לטענת התובעת, לא שילמה הנתבעת את הפרמיה בגין הפוליסה ולאחר שקיזוז חוב הפרמיה בוטל בפסק הדין, לא נותר לתובעת אלא לתבוע את תשלום הפרמיה בנפרד. חוב הנתבעת בגין הפרמיה, נכון למועד הגשת תביעה זו, עומד על 28,300 ש"ח.

התביעה הוגשה כתביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, והנתבעת הגישה התנגדות. לטענת הנתבעת בהתנגדותה, עניין הפרמיה כבר נדון והוכרע בפסק הדין שלכן נוצר מעשה בית דין המונע מהתובעת את האפשרות לשוב ולתבוע את תשלום הפרמיה. עוד טענה הנתבעת בהתנגדותה כי למעשה כבר הופחת חוב הפרמיה בתחשיב התובעת לפיו שולמו הכספים לנתבעת כך שהתובעת עותרת לחיוב כפול בגין אותה הפרמיה.

בהחלטה מיום 14.11.10 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן ובהסדר דיוני מיום 18.5.11 נקבע כי פסק הדין יינתן על יסוד סיכומים בכתב אשר יגישו הצדדים. כך ויתרו הצדדים על קיומה של ישיבת הוכחות והגישו סיכומים בכתב.

דיון

אין למעשה בין הצדדים מחלוקת על תחשיבי התובעת, משמע: היקף תשלומי הפרמיה להם התחייבה הנתבעת עבור הפקת הפוליסה. לפי תחשיבי התובעת מסתכם סכום זה, נכון ליום הגשת התביעה, בסך של 28,300 ש"ח והנתבעת איננה כופרת בכך.

אף על אי תשלום הפרמיה כלל על ידי הנתבעת (בכפוף לקיזוז שיידון להלן) אין מחלוקת. הנתבעת כלל איננה טוענת ששילמה לתובעת את הפרמיה הנתבעת עבור הפוליסה במישרין או בעקיפין. בפסק הדין אף מציין בית המשפט כי התובעת הודתה באי תשלום חוב הפרמיה (עמ' 5 בפסק הדין).

מאידך, טוענת הנתבעת שלמעשה שילמה את הפרמיה באמצעות הקיזוז שעשתה התובעת מכספי הפיצוי ששולמו לה בעקבות הפריצה ומפנה לשיק שהעבירה התובעת ולהפחתה הנקובה בספח השיק.

אכן, התובעת קיזזה מהכספים שהעבירה לנתבעת סך של 23,713.22 ש"ח בגין חוב הפרמיה, בדיוק אותו חוב לו היא עותרת בתביעה זו כערכו דאז. דא עקא, שהנתבעת מתעלמת מכך שהסעד העצמי בו נקטה התובעת בביצוע הקיזוז בוטל בפסק הדין.

בפסק הדין, בוחן בית המשפט את היקף הנזק שנגרם לנתבעת עקב הפריצה ושם אותו בסך כולל של 214,400 ש"ח (עמ' 3 בפסק הדין). בהמשך, מפחית בית המשפט מנזק זה את הסכום ששולם בפועל לנתבעת, 69,686.78 ש"ח וכן את דמי ההשתתפות העצמית בסך של 11,000 ש"ח. ההפרש הינו 133,713 ש"ח וסכום זה נפסק במלואו לנתבעת. כלומר - בית המשפט חייב את התובעת לשלם לנתבעת את מלוא נזקי הנתבעת בגין הפריצה ובלא להפחית מהם את החוב בגין הפרמיה. בית המשפט אף מבהיר זאת בפסק הדין במפורש וקובע כי מאחר וטענת הקיזוז מתייחסת למישור יחסי התובעת כמבטחת עם הנתבעת כמבוטחת, בעוד החיוב בפיצוי נשוא פסק הדין נסב על מישור יחסי התובעת כמבטחת הסוכנות, הרי שלא ניתן לבצע הקיזוז (עמ' 4 בפסק הדין). הלכה למעשה, ביטל איפוא בית המשפט את הקיזוז ופסק לנתבעת את מלוא נזקיה, עד השקל האחרון, כך שאין יסוד לטענת הנתבעת בדבר ניסיון להשית עליה חיוב כפול.

עוד טוענת הנתבעת בהתנגדותה כי בפסק הדין נוצר מעשה בית דין המונע מהתובעת לתבוע את תשלום הפרמיה בתביעה זו. טענה זו איננה נזכרת כלל בסיכומי הנתבעת ודי בכך לדחייתה, שהרי היעדר התייחסות לטענה בסיכומים כמוה כזניחת הטענה. גם לגופה של הטענה די לעיין בפסק הדין כדי להיווכח שאין בה ממש. לא זו בלבד שבפסק הדין לא נקבע כלל שאין לתובעת זכות לתבוע את תשלום הפרמיה, אלא שנהפוך הוא. בית המשפט מבהיר בפסק הדין שחוב הפרמיה כלל איננו רלוונטי להכרעה נשוא פסק הדין ולדידו אין להתחשב בו כלל בתחשיב הפיצויים.

בסיכומיה בפני, מעלה הנתבעת שורה של טענות נוספות אשר כלל לא בא זכרן בהתנגדות ואשר התצהיר התומך בה נחשב לכתב ההגנה (סע' 2 להחלטה מיום 14.11.10). לא ניתן להעלות בסיכומים טענות שלא נטענו בכתבי הטענות ודי בכך כדי לדחות טענות אלו. ובכל זאת, למעלה מהצורך ממש, יצוין שממילא לא מצאתי ממש בטענה מטענותיה הנוספות של הנתבעת.

כך טוענת הנתבעת להעדר יריבות שכן, לשיטתה, פוליסת הביטוח הופקה על ידי הסוכנות ולא על ידי התובעת. טענה זו עומדת בסתירה לתשתית עליה התבסס פסק הדין, הפקת הפוליסה על ידי התובעת (עמ' 1 בפסק הדין) ואף עומדת בסתירה לחומר הראיות כאשר תשלום הפיצוי המקורי בוצע על ידי התובעת, לא על ידי הסוכנות, וכאשר בשולי הפוליסה עצמה המצורפת לכתבי הטענות מצוין כי נערכה "בשם החברה מגדל חברה לביטוח בע"מ". ברי כי הסוכנות כשמה כן היא - סוכנות לביטוח ולא המבטחת עצמה.